זיו בטר, בן 51, מתל אביב: "הקו האופטימי שלי ליווה אותי לאורך כל הדרך" >שתף בפייסבוק שתף בפייסבוק שתף בטוייטר שתף בטוייטר שתף בגוגל+ שתף בגוגל+ שלח בג'יימל שלח בג'יימל הוסף למועדפים הוסף למועדפים שלח בדוא"ל שלח בדוא"ל Facebook Twitter Google+ טקסט מודגש עליוןנפצעתי בלבנון, סמוך למבצר הבופור, ב-1987. שירתתי בתפקיד סמ"פ של פלוגת הנ"ט של גולני ("עורב"). נפגעתי בעת חילוץ של חיילים שלי שנפצעו בתוך שדה מוקשים כאשר מוקש נוסף הופעל על ידי תוך כדי כניסתי לשדה המוקשים עם כוח נוסף. נפגעתי בעיניים בעיקר, וגם קצת מרסיסים והדף. הייתי בהכרה מלאה, ולכן אני זוכר היטב את האירוע, שלמעשה המשכתי לנהל אותו עד לפינוי הפצועים כולל אותי עצמי... טקסט ראשי"רוכב על אופני טנדם שטח, גולש סקי שלג מדי שנה, ועוד כל מיני דברים משוגעים יותר ומשוגעים פחות". זיו בטר. צילום: דיאנה חננשוויליתהליך השיקוםהקו האופטימי שלי ליווה אותי לאורך כל הדרך... מהרגע הראשון ה"הסתכלות" שלי היתה רק קדימה, משביב של תקווה עם פוטנציאל מאוד קטן לראייה בעין אחת, לאורך כל הריפוי, ההחלמה והשיקום, המוטו היה כל הזמן אופטימיות ורציונליות במצב חדש שממנו אפשר רק להתקדם. אחרי כחודשיים בבית חולים, דרך כמה ניתוחים מאד מסובכים בארץ ובחו"ל, חזרתי לראות בעין אחת משהו כמו 5%.תהליך השיקום שלי מתחיל בעצם מחזרתי לקיבוץ שלי, להבות הבשן, השתלבות בעבודה, לימוד מחדש של כל הנדרש: חדר אוכל, מוסדות, פעילויות וכו'.העיסוק בספורט בעצם מלווה אותי מילדות, ואחרי הפציעה התחלתי בשחייה, שהוא ענף ספורט עם הכי פחות סיכוני זעזועים שיכולים להוות בעיה רפואית, והוא גם ספורט שניתן לבצע באופן עצמאי גם כאשר אתה לא רואה. התחלתי להתאמן ומהר מאוד השתלבתי בנבחרת הפראלימפית דרך הרבה מאוד תחרויות, אליפויות ואולימפיאדות נכים, כולל הישגים רבים ומדליות בקריירה ארוכה שלמעשה נמשכת עד היום.לאחר כשנתיים בקיבוץ עברתי לגור בתל אביב עם חבר, המשכתי באימוני השחייה וגם שילבתי לימודים ועיסוקים נוספים. בבית הלוחם ת"א הכרתי את תמר, לעתיד אשתי, יד ימיני והכי חשוב - העיניים שלי. נישאנו בשנת 1990, ומאז אנחנו חיים בתל אביב תוך כדי הרכבת המשפחה. יש לנו שלושה ילדים, בני 26, 23 ו-19.תעסוקה ולימודים היו מן הסתם עוד מרכיב חשוב בשיקום: לא טריוויאלי לבחור צעיר עם מגבלת ראייה לבחור מקצוע לחיים ללמוד אותו ולעסוק בו. פניתי דווקא לכיוון של מחשבים - תכנות וניתוח מערכות מידע. אני עוסק במקצוע עד היום ועובד בחברת מוטורולה כבר יותר מ-21 שנה.איפה אני היום כיום אני עובד במוטורולה ומנהל חיי משפחה רגילים. בתחום הספורט אני עדיין שוחה בקבוצת השחייה של בית הלוחם ת"א, רוכב על אופני טנדם שטח, גולש סקי שלג מדי שנה, ועוד כל מיני דברים משוגעים יותר ומשוגעים פחות. אני משתדל לתרום עד כמה שאני יכול לספורטאים צעירים, בעיקר בתחום השחייה, ואף הייתי נציג הספורטאים בהתאחדות לספורט נכים. אני מתנייד כיום עם מקל עיוורים ונמצא בתהליך של קבלת כלב נחייה."זו לא קלישאה שנכי צה"ל לדורותיהם 'מגדלים' אחד את השני". זיו בטר. צילומים: דיאנה חננשוויליהקשר עם אגף השיקוםאני חייב לציין כי בנושא זה למדתי כמעט מן ההתחלה שכאשר אתה מבקש את מה שאתה צריך באמת עבור השיקום שלך וההתקדמות האישית שלך, ואתה פונה בדרך ההיגיון, אתה לרוב זוכה במענה איכותי ומלא רצון טוב לעזור ולקדם.התחלתי את ה"רומן" שלי עם אגף שיקום במחוז טבריה, שם קיבלתי ליווי צמוד שלמעשה היווה את הצעד הראשון החשוב בכל הקשור בשיקום (קשר עם מוסדות הקיבוץ, לימוד ואיבזור הדירה בכל הנדרש וכד'). בשלב מאוחר יותר היתה חשיבות עליונה לעובדות התעסוקה, שבעזרתן מצאתי והשתלבתי במקום העבודה שבו אני נמצא עד היום. המשרדים השונים של אגף השיקום מלווים אותי מאז ועד היום ברגישות ובמקצועיות רבה מאוד כמעט בכל התחומים, וגם עם ילדיי שבגרו וכיום גם "הקטנה" כבר התגייסה לצה"ל ומשרתת מן הסתם בגולני...המסר שליזו לא קלישאה שנכי צה"ל לדורותיהם "מגדלים" אחד את השני. בד"כ, כאשר יש פציעה דומה, נוצר הקשר המיידי, ואני תמיד יודע להגיע אל הנכה לדבר אליו "בגובה העיניים" ולהכניס אותו לעניינים בכל התחומים.אנחנו חבורה של עיוורים ונפגעי ראייה שנמצאים בקשרים חבריים מצוינים, הרבה מעבר לפציעה ולנכות, אך תמיד פתוחים ללמוד וללמד את התורה לכל דורש (והלוואי שלא יהיו דורשים חדשים).אני חושב שתמיד צריך לראות את החצי המלא של הכוס - לחשוב כל הזמן איך מתחילים מאותה נקודה שאליה נקלעת. לדעת שכל יום הוא משימה בפני עצמה, בהתארגנות, בניידות, בפתרונות ובכל צעד שעד נקודה זו היה טבעי ואינסטינקטיבי. כמעט לכל דבר יש פתרון וניתן לבצעו בדרך כלשהי, גם אם היא לא הדרך שאליה התרגלת. כשאתה חותר להגיע למשהו אתה תגיע אליו, גם אם לאדם רגיל זה יהיה קל יותר."כשאתה חותר להגיע למשהו אתה תגיע אליו". צילום: דנה שרגאפרויקט 'משיקום לחירות' - לסיפורים נוספים:"הנכות מקשה אך ניתן להתגבר עליה" - סיפורו של ד"ר יורם רבובסקי"אני בחרתי להלחם" - סיפורה של מוניק בוזחיש