רבין היה מראשוני המתגייסים לפלמ"ח (1948-1941) ומילא שורה של תפקידי פיקוד, הדרכה ומטה, לרבות קצין המבצעים של הפלמ"ח ומפקד חטיבת הראל. במלחמת העצמאות היה קצין המבצעים של חזית הדרום.

לאחר קום המדינה היה חבר במשלחת ישראל לשיחות שביתת הנשק עם מצרים ברודוס (1949). שימש בשורת תפקידי פיקוד ומטה בצה"ל, בהם קידם את בניינו של הצבא וגיבוש תורת הלחימה שלו. בין התפקידים אלו יצוינו - ראש מחלקת מבצעים אג"ם/מטכ"ל (1952-1950), ראש מחלקת ההדרכה בדרגת אלוף (1956-1954), מפקד פיקוד הצפון (1959-1956), ראש אג"ם (1961-1959), וסגן הרמטכ"ל וראש אג"ם (1963-1961). ב-1964 מונה לרמטכ"ל השביעי של צה"ל (1967-1964).

כרמטכ"ל התמודד עם מאמציה של סוריה להטיית מקורות הירדן ("המלחמה על המים") ועם תחילת פעילות הפת"ח ב-1965. כמו כן, הוביל את הכנת כוחות צה"ל ותוכניות הצבא לקראת מלחמת ששת הימים. אחרי המלחמה הוביל את התארגנותו מחדש של הצבא, שנדרש להתפרס על שטחים רבים ולהגן על גבולות ארוכים.

התמנה לשגריר ישראל בארה"ב (1973-1968) ופעל לטיפוח הקשרים עם הממשל האמריקאי. נבחר לכנסת והיה חבר בה מאז 1973. בעקבות התפטרותה של גולדה מאיר (1974) נבחר לשמש כראש ממשלה. במהלך כהונתו נחתם הסכם הביניים השני עם מצרים (ספטמבר 1975) והושג מזכר ההבנה עם ארצות הברית, שהבטיח סיוע אמריקני. רבין אישר את מבצע "אנטבה" לשחרור בני הערובה הישראלים החטופים באוגנדה (יולי 1976).

בממשלות האחדות הלאומית כיהן כשר הביטחון העשירי (1990-1984). בתקופה זו פעל להוצאת צה"ל מלבנון ולכינון אזור הביטחון בדרום לבנון, כמו כן התמודד עם קיצוץ משמעותי בתקציב הביטחון. בתקופתו פרצה האינתיפאדה הראשונה (דצמבר 1987), בעקבותיה נקט מדיניות של יד חזקה בשטחים.

לאחר ניצחונה של מפלגת העבודה בבחירות 1992 עמד בראשות הממשלה וכיהן פעם נוספת כשר הביטחון. חתם על הסכם השלום עם ממלכת ירדן ופתח במשא ומתן ישיר עם הנהגת אש"פ, אשר הוביל להקמת אוטונומיה פלסטינית ברצועת עזה וביריחו. על מאמציו לחתירה לשלום זכה בפרס נובל לשלום (1994).

בוגר ביה"ס לפיקוד ומטה בקימברלי שבאנגליה.

נרצח ב-4 בנובמבר 1995 בתל אביב.

יצחק רבין ז"ל