הצטרף ל"הגנה" ב-1933. שימש כנוטר ב"משטרת היישובים העבריים" (1939-1936) ופעל במסגרת "פלגות הלילה המיוחדות" של וינגייט
(1939-1938). נאסר ע"י הבריטים בכלא עכו (1941-1939) ולאחר שחרורו מהכלא נפצע ואיבד את עינו בעת הפלישה לסוריה לצד הכוחות הבריטים (1941). מילא שורה של תפקידי פיקוד שונים במלחמת העצמאות.

בשירותו בצה"ל שימש כמפקד פיקוד הדרום (1951-1949), מפקד פיקוד הצפון (1952), ראש אג"ם (1953-1952) והרמטכ"ל הרביעי של צה"ל (1958-1953). במהלך כהונתו כרמטכ"ל עמד מאחורי התפישה של פעולות התגמול. בשנת 1956 היה שותף לתיאומים המדיניים והביטחוניים עם צרפת לקראת מלחמת סיני והוביל לניצחון צה"ל במלחמה, לאחר שעסק באופן אינטנסיבי בבניין כוחו של הצבא ובהכנתו אליה.

חבר כנסת מטעם מפא"י, רפ"י, מפלגת העבודה ותל"ם (1981-1959). שימש בתפקידי שר שונים בממשלות ישראל, בהם שר החקלאות (1964-1959) ושר הביטחון בממשלות בראשות לוי אשכול וגולדה מאיר (1974-1967). במוקד כהונתו עמדו שלוש מלחמות - מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים. במלחמת ששת הימים נודעה לכהונתו כשר הביטחון השפעה מוראלית רבה על הציבור בישראל. לאחר המלחמה הוביל את התארגנותו מחדש של הצבא, שנדרש להתפרס על שטחים רבים ולהגן על גבולות ארוכים. במסגרת זו הוביל דיין את הקמתו של קו המוצבים לאורכה של תעלת סואץ ("קו בר-לב"). בנוסף, התווה את מדיניותה של ישראל כלפי האוכלוסייה הפלסטינית בשטחי יהודה, שומרון ורצועת עזה והנהיג את מדיניות הגשרים הפתוחים עם ירדן. התפטר (1974) מתפקידו כשר הביטחון למרות ש"וועדת אגרנט" (לחקר האירועים שקדמו למלחמת יום הכיפורים) לא ראתה בו אחראי למה שקרה במלחמה.

כשר החוץ בממשלתו הראשונה של מנחם בגין מילא תפקיד מרכזי בהכנת ביקורו ההיסטורי של נשיא מצרים אנואר סאדאת בירושלים בנובמבר 1977, והיה שותף במשא ומתן עם מצרים בקמפ דייוויד עד לחתימה על הסכמי השלום השלום 1979.

למד משפטים באוניברסיטה העברית בירושלים ובאוניברסיטת תל-אביב. בוגר קורס מפקדים בכירים בבריטניה
(1952-1951).

משה דיין ז"ל