נאום מנכ"ל בכנס הרצליה - 22

בדבריו התריע ברעם מפני הסחבת התקציבית, המעכבת זה חודשים את מימוש תכנית בניין הכוח של צה"ל לעשור הקרוב (תכנית ה-350 מיליארד), שאישרו ראש הממשלה ושר הביטחון.

על תכנית בניין הכוח של צה"ל: "בניין הכוח ארוך הטווח של מדינת ישראל נמצא בפיגור מסוכן! אגף התקציבים באוצר, שרואה במשמעויות של המציאות המלחמתית 'אירוע חשבונאי חולף', ממסמס את יכולת הממשלה לממש החלטות שכבר התקבלו על בניין כוח ארוך טווח". 
"בזמן שהאויב האיראני, צפוי להשקיע במחצית השנייה של 2026 סכומי עתק בבניין יכולות, המשתווה לתכנית העשור שלנו כולה - אנחנו הולכים 'בדרך חתחתים' בירוקרטית שאין בה מימוש אסטרטגיה ואפילו לא תעשייה וניהול. לצערי, בחלוף כמעט שלוש שנים של מלחמה, אם נמשיך לנהוג כך כמדינה, הסיכון למוכנותה הביטחונית המותאמת של מדינת ישראל יהפוך לגדול ביותר."

על האיום האיראני: "ההסכמים המתגבשים בעולם, שיכולים להזרים לאיראן מאות מיליארדי דולרים, עלולים להאיץ באופן דרמטי את בניין הכוח שלה. מול סכנת התעצמות כזו, מדינת ישראל חייבת להתכונן באמצעות בניין כוח מותאם ולקדם ארכיטקטורה אזורית חדשה, בראש ובראשונה עם בעלת הברית האסטרטגית שלנו - ארה"ב ועם נוספות". 

על השותפות עם ארה"ב: ״את המדיניות האמריקנית העדכנית אסור לנו לשפוט בכלים פרובינציאליים. מה שנתפס בישראל, ע"י חלק מהאנשים, כחולשה ואיוולת, תוך התעלמות כביכול מכל אותות האזהרה בשטח, נתפס בוושינגטון כניהול סיכונים קר, מחושב ומפוכח בעידן של הסטת קשב עולמית. ההבדל בינינו אינו בהבנת האיום, אלא בסדרי העדיפויות: עבורנו איראן היא איום קיומי; עבור ארה"ב היא אתגר אזורי, כרוני - בעוד שסין והזירה האינדו-פסיפית הם אתגר הליבה. אנחנו חושבים טהרן, הם חושבים טאיוואן. מבחינת הפנטגון, כשמשאבי החימוש האמריקניים מתוחים בין סיוע למלחמות קיימות לבין היערכות לעימות פוטנציאלי במֵצַר טאיוואן - הימשכות המלחמה במזרח התיכון היא אינטרס הפוך ליציבה הגלובלית של ארה"ב. 
מצד שני, ועל-בסיס היכרותי העמוקה את הדעות השונות במערכת האמריקנית, אם יש דבר אחד שהאמריקנים שונאים יותר מהמלחמה הזאת שהתארכה להם, זה להפסיד במערכה שהם כבר ניצחו בה. כך או אחרת, כשארה"ב פועלת תחת תפיסת America First, השותפות שלנו לא יכולה להישען רק על ערכים משותפים, אלא גם על אינטרסים קרים: ישראל חזקה, עצמאית ויוזמת, המייצבת את המזרח התיכון, היא הנכס המאפשר לארה"ב להפנות משאבים לאסיה.
זוהי התשתית להסכם השותפות הביטחונית (MOU) הבא שאנו מגבשים כעת. ההסכם יצטרך לייצר תועלות ביטחוניות, כלכליות ואסטרטגיות לשתי המדינות לשנים רבות".

על המפרץ הערבי ומרחב הבריתות החדש: "המלחמה חידדה לכל הצדדים באזור את מחיר ההתעצמות האיראנית. היא יצרה זהות אינטרסים לגיבוש ברית רחבה יותר - מהודו, דרך איחוד האמירויות ועד יוון וקפריסין. נקודות החוזק הישראליות בטכנולוגיה, ניסיון מבצעי מוכח וחדשנות ביטחונית, בשילוב עם העוצמה הפיננסית של המפרץ - עשויות לאפשר חזית ביטחונית-כלכלית חדשה. הרחבת השותפויות האסטרטגיות שלנו היא לא תחליף לשותפות עם ארה"ב, אבל הדבר יאפשר להגדיל את מרחב התמרון והעוצמה של ישראל בזירה הבינלאומית ויאפשר לנו לגוון משענות אסטרטגיות". 

על האצת קצב ייצור המיירטים: "בשנה האחרונה נאלצתי כמנכ"ל להפעיל את כל סמכויות החירום, גם בהיעדר גיבוי תקציבי. "תקפנו" צווארי בקבוק, ביצענו רכש קריטי חוצה יבשות של חומרי גלם, חתמנו על עסקאות ייצוא שהרחיבו קווי ייצור מקומיים, וגייסנו כוח אדם ייעודי לתעשיות. הודות לפעולות החירום הללו, שנקטנו בזמן אמת, לישראל יש היום מלאי חיצים, קלע דוד וכיפת ברזל שהולך וגדל תוך כדי לחימה - אבל המלאכה לא תמה".

על הטיפול בפצועי צה"ל ויישום המלצות ועדת מור יוסף: "למרבה הצער, ולמרות ההסכמה הרחבה על נחיצות הוועדה, אנו נתקלים כעת בסחבת ובחסמים מצד גורמים באוצר שמעכבים את יישום מסקנות הוועדה. החברה הישראלית, שמוקירה את גיבוריה ומגניה, לא תשלים עם פערים כאלה - אי אפשר להקריס את השיקום״.