ד"ר יורם רבובסקי, בן 47, מיסוד המעלה: "נכות היא משהו שמפריע ומקשה אך אפשר להתגבר" >שתף בפייסבוק שתף בפייסבוק שתף בטוייטר שתף בטוייטר שתף בגוגל+ שתף בגוגל+ שלח בג'יימל שלח בג'יימל הוסף למועדפים הוסף למועדפים שלח בדוא"ל שלח בדוא"ל Facebook Twitter Google+ טקסט מודגש עליוןנפצעתי ב"ליל הגלשונים" ב-1987. הפציעה כללה שני כדורים בראש, אחד בעורף ואחד ברגל. בנוסף ספגתי רימון יד שהתפוצץ. כל מה שהיה מעל ומתחת לאפוד רוסס. עקרונית, אני לא זוכר את האירוע כלל. חסר לי בזיכרון גם אותו היום וגם השבועות שלאחריו, שבהם הייתי מחוסר הכרה או בהכרה מטושטשת. טקסט ראשי"מה שאני זוכר מתקופת השיקום זה בעיקר את הצורך להשתקם, אותו צורך לא להישאר במקום". ד"ר יורם רבובסקי. צילום: דיאנה חננשוויליתהליך השיקוםהליך השיקום הראשוני היה ארוך. הוריי אף נקראו באישון ליל המקרה להיפרד ממני... הוגדרתי "נס רפואי". הייתי מחוסר הכרה כשלושה שבועות. לאחר מספר ניתוחים, התבררו הפרטים. פציעת ראש קשה אשר גרמה לאובדן כמעט מלא של חלקים מהזיכרון. לא זיכרון העבר אלא זה המאפשר שליפת מילים ואירועים. עקרונית, כששאלו אותי כמה הם "1+1", תשובתי הראשונה היתה "מה זה אחד ועוד אחד"? המוטיבציה שלי להחלים היתה מאוד גבוהה, ולאחר כשנה בבית לוינשטיין, מחלקת פגועי ראש – שם למדתי הכל כמעט מהתחלה - דחפתי להשתחרר. מבחינה פיזית, אני מוגדר היום כעיוור. יותר נכון לומר שיש לי "שריד ראייה", אך פגיעת הראש, בשילוב עם אחוזי ראייה נמוכים, לא מאפשרים לי לקרוא טקסטים ארוכים יותר מפסקה.עם השחרור מבית לוינשטיין פניתי ללימודים אקדמיים, אך ראשית הייתי צריך הן להתקבל והן לראות אם אני כלל מסוגל. הפסיכומטרי הראשון שעשיתי לא היה משהו (נסו להיבחן במתמטיקה בעל פה, כשאינך רואה את התרגיל והוא מוקרא מתוך טייפ. כן, אז היה טייפים). התוצאה העליבה אותי והחלטתי להתאמץ מעט יותר. בפסיכומטרי השני כבר קיבלתי תוצאה שאפשרה לי להתקבל לאן שאני רוצה, כמעט.התחלתי בלימודי משפטים ומיד הבנתי שזה לא מתאים לאופי שלי. ערכתי הסבה למדע המדינה. סיימתי עם תואר ראשון בהצטיינות. לשאלתכם, מה עושים עם תואר ראשון במדע המדינה? ממשיכים לתואר שני וכך גם לדוקטורט. אני מקצר הליך של שנים של התמודדות עם כתיבת מאמרים ועבודות כשאין ביכולתי לקרוא את אשר אני כותב, ועליי להיעזר במחשוב או בקריין ולהכתיב את אשר "על ליבי". זאת ועוד, תחום הלימוד בו בחרתי – רטוריקה - לא משופע בחומר בעברית בלשון המעטה, וכך הייתי צריך להתמודד בנוסף גם עם צליחתם של ספרים רבים באנגלית.איפה אני היום כיום אני מרצה בתחום הרטוריקה, התעמולה וחינוך לערכים במספר מכללות בצפון הארץ.הכל תלוי באדם - ברצונו להרגיש מוערך, ברצון לעשות משהו, לממש את הייעוד שלו בעולם". ד"ר יורם רבובסקי. צילומים: דיאנה חננשווילי הקשר עם אגף השיקום את התשובה לחלק זה ניתן לחלק לשתיים - ההתחלה והיום. מי שסייעו לי בצורה דרמטית בתקופה שהייתי במחוז ת"א היו רחל נתן ו-ורד מזרחי. עובדת השיקום הראשונה שלי ועובדת הרווחה הראשונית, שסייעו ועזרו לעבור את החלק הראשוני הקשה מאוד של הבנת המשמעות של הנכות.לטיפול מסור שכזה זכיתי שוב רק בשנים האחרונות, עת החלפתי "לשכת שיקום" והעתקתי את כתובתי לצפון הארץ. מחוז טבריה הוא אולי אמת המידה שלי לאיך צריך להיות אגף השיקום. סגל מדהים ומסייע אשר הבין ומבין את הצרכים המיוחדים שיש לנכה במצבי (100+ % נכות). העובדים במחוז טבריה תמיד שם לעזור ובהשתדלות גדולה. מדהימים. עירית בר חיים, אבי פרחי וסגל המרפאה - כמו גם שאר העובדים - פשוט נהדרים. בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכולם. תמשיכו ככה ותודה.המסר שלימה שאני זוכר מתקופת השיקום זה בעיקר את הצורך להשתקם. אותו צורך לא להישאר במקום, המלווה ברצון עז לנסות ולהתגבר על חלק ניכר מהמוגבלות.המסר העיקרי שאני יכול להעביר זה שחייבים לעמוד על הרגליים. נכות היא משהו שמפריע ומקשה אך אפשר להתגבר על חלקים עיקריים ממנה. הכל תלוי באדם - ברצונו להרגיש מוערך, ברצון לעשות משהו. אדם צריך לממש את הייעוד שלו בעולם על אף נכותו, בכל מחיר...ההמלצה החמה שלי היא לא להסתפק בכספים המתקבלים מאגף השיקום ולצאת לעבוד, ללמוד ובכלל להתקדם. לנסות להיות עצמאי ככל האפשר. הדבר נוסך בך כנכה תחושת חיוניות והישגיות. ה כ ל (כמעט) אפשרי. משהב"ט שם בשביל לסייע, אבל זה תלוי בך. קום, (או קומי), הרם ראש והתחל לכוון את חייך למקום בו אתה נוטל את המושכות. מקום בו אתה אדון לגורלך. כמעט. ובמקומות שנתקעים - היעזר במשהב"ט."אני ממליץ לנסות להיות עצמאי ככל האפשר". צילום: דנה שרגאפרויקט 'משיקום לחירות'- לסיפורים נוספים:"צריך להיות סבלניים" - סיפורו של משה זוארץ"הייתי נחוש לא לוותר לעצמי" - סיפורו של פרננדו גוטהילף